התקף חרדה הוא מצב בו הגוף מתפקד כמו בסיטואציה מסכנת חיים, כאשר אין סכנה ממשית. מערכת העצבים הסימפטטית אז נכנסת לפעולה כאילו היינו תחת איום ממשי, לפי הפרוטוקולים של מנגנוני החרום Freeze Flight Fight במצבי סכנה. אי לכך מופרשים הורמוני אדרנלין וקורטיזול לגוף כדי להכין את הגוף למנוסה או לחימה; מהירות הדופק מואצת, הדם מוזרם לאזורים פריפריאלים, כמו זרועות ורגליים על מנת שנוכל לרוץ ולהילחם, ואנו עלולים לחוש חולשה ואף עלפון. הקיבה מנוטרלת ממשאבים, כך שאנחנו עלולים לשלשל להקיא או לחוש אי נוחות בבטן.
עוד סימפטומים אופייניים למצבי סכנה יכולים להופיע: הזעה, סחרחורת, פעימות לב חזקות, נשימה מהירה, קוצר נשימה ועוד. הסימפטומים האלה מופיעים ללא הסבר או סכנה ממשית ולכן מעוררים פחד גדול; משיגעון, מהתקף לב, ממוות, מחנק, פחד שמחזק את תחושת הסכנה ואת התגובה של הגוף אליה.
משך התקף החרדה מתחילתו ועד שיאו הוא כשתיים עד חמש דקות, אם כי הסימפטומים יכולים להתמיד (בעצמה נמוכה יותר משהתחילו) למשך של עד כ 40 דקות.
לסיבות ומניעים לחצו כאן
הפרעת חרדה – Panic Disorder
קשורה להישנות ההתקפים ולסבל הפסיכולוגי סביבם (פרוט ב"מתוך הקליניקה" להלן).
מתוך הקליניקה
הפרעת חרדה - Panic Disorder
התקפי חרדה אמנם נמשכים בד"כ לכל היותר כעשרים עד ארבעים דקות אבל כאשר הם נשנים, יש להם השפעה מתמשכת על איכות החיים והם נוטים ליצר סביבם מעגלים של סבל פסיכולוגי.
אם אתייחס לרגע להתקף חרדה כמו אל כאב, אז כמו במופעים שונים של כאב שהוא בלתי נמנע (מחלה, פרידה, זיקנה וכו), מתלווה אליו מה שמכונה בבודהיזם החץ השני. הכוונה היא לסבל הנלווה לכאב "הכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל הוא אפשרות". מנסיוני, במקרה של התקפי חרדה מדובר בכמה ערוצים שכיחים לסבל: התקפי החרדה מעוררים חרדה מפניהם
מתוך הפחד שההתקף ישנה, אנחנו מנסים לייצר היגיון או למצוא איזשהו מכנה משותף בין המצבים ברקע ההתקף, כדי להבין מהו הזרז להתקף ולהימנע ממנו. בתהליך אלימינציה מייסר אנחנו מוחקים טריטוריות מחיינו ונמנעים מדברים שבשגרה. המצב התודעתי הזה שמונע ע"י פחד, גורם לגוף שלנו להגיב כאילו היינו בסכנה; הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין מופרשים ורמות הסטרס בגוף עולות.
כך שהפחד מהישנות ההתקף מזין את מנגנון החרדה, ובמקביל אנחנו נעשים יותר ויותר ערים לשינויים בתחושות פזיולוגיות (שיכולים בחלק מהמקרים להיות תולדה של חרדה): דופק, זיעה, נשימה וכו. כל שינוי כזה מעורר חרדה בפני עצמו משום שהוא מתפרש כסנונית המבשרת את בוא ההתקף.
אם נדמה את ההתקף לאבן המושלכת למים, אז נוכל לראות את מעגלי החרדה - סבל הללו שהוא יוצר סביבו.
כשאני חושבת על המענה הראשוני לכל אלה, כמו סוג של עזרה ראשונה אני מוצאת את עצמי נמשכת (שוב) לתורות עתיקות, ולטכניקות תרגול כמו מדיטציה ומיינדפולנס אשר מקפלות בתוכן אפשרות לנוכחות מיטיבה ויעילה בזמן התקף פאניקה ובתקופה בה פוקדים אותנו התקפים.
בטיפול CBT מתארים את ההתקדמות של התקף חרדה כשל גל, שהדרך הכי אפקטיבית להתמודדות אתו היא לתת לו להשלים את פעולתו – כלומר לעלות ולרדת. ACT היא גישה טיפולית (הגל השלישי) המשלבת את עקרונות ה CBT עם מיינדפולנס (קשיבות) מציעה דרך חדשה להתמודדות עם התקף חרדה:
במקום לתת לאינסטינקט של FFF לקחת פיקוד, ACT מציעה להיות בנוכחות של הקשבה פנימה במהלך התקף; לתחושות הסומטיות השונות, לנשימה, ולהפנות קשב צף למחשבות, כאילו כל מחשבה היא ענן ואנחנו היינו מביטים בשמים. זאת, במקום שהאנרגיה תנותב למנגנונים ההישרדותיים Freeze Flight Fight אשר אינם נחוצים, מאחר ולא מדובר במצבים מסכני חיים ואין צורך אמיתי בתגובה מסוגים אלה, אשר מגבירה בתורה את החרדה. באופן דומה, ההימנעות המכוונת מהתקף משולה לניסיון שליטה כוזב שרק מלבה את החרדה. היא מסבה סבל, ומעלה את הסבירות להישנות התקף, כמו שהציווי להימנע מלחשוב על פיל ורוד מעלה את הסבירות להופעתו במחשבות.
הבורות שרובנו מצויים בה בנוגע למצבים אלה, מולידה סבל מסוג הלקאה עצמית
מה אני עושה לא בסדר? מה לא בסדר אתי?!
וזה מעלה בי רצון לעשות קצת סדר, ואפילו נורמליזציה אם תרצו:
בעולם הטיפול הדינאמי נהוג לחשוב על התקף חרדה כאל הגנה מאורגנת מפני חרדה או דיכאון.
זווית נוספת שאני מציעה, היא להתייחס להתקף חרדה כאל ניסיון של הגוף – נפש לדבר אתנו.
מה שהוא אומר בד"כ זה שיש דברים בתוכנו שלא מקבלים את היחס לו הם זקוקים.
אפשר להתייחס להתקף כמו אל צעקה או טנטרום של ילד. מאוד קשה לייצר שיח עם הילד במצב כזה, אבל מהרגע ששכך הגל, יש צורך להבין מהם הדבר/ים אשר מבעבעים מתחת לפני השטח.
אצל מבוגרים הדברים המבעבים יכולים להיות קשת רחבה של קשיים; מפרידה כואבת, דרך מערכת יחסים בהווה או בעבר שמסבה אי נחת ועד... למעשה כל קושי באשר הוא, יכול להתגלגל להתקף חרדה בתקופות ובנסיבות מסויימות.. לפעמים מספיק ליצור מרחב בטוח בו "הקולות המתקשים" מרגישים בנוח להשמיע את קולם. לפעמים נדמה לנו שאנחנו בלאו הכי נותנים מקום לקולות הללו שבין כה וכה מלווים אותנו, בעוד שבפועל היחס שהם מקבלים הוא יחס שולל; השתקה, הרגעה או ניסיון להסיח את הדעת מהם.
לומר למישהו לשתוק נחווה הרבה פעמים כיחס. אבל ככל שננסה להשתיק, לאלף את הקולות, להבליג עליהם, כך הם יתגברו.
תחשבו על מישהו שמנסה להיכנס לחדר ואתם עסוקים בשמירה על הדלת שלא תיפתח.
אחרי כמה זמן הוא עלול להתחיל לצעוק ולדפוק ולהשתמש בכוח. אם תפתחו את הדלת ותתנו לו אפשרות להיכנס למרחב ולספר מה הוא רוצה או צריך, אז לא יהיה צורך בצעקות, מחאה או פרובוקציה.
מנסיוני, מרחב טיפולי מספק סביבה בטוחה לחקור ולעבד את הקשיים האלה שאנו מתמודדים אתם או חיים לצדם. ככל שנאפשר הקשבה לקולות ולכאבים שבתוכנו, הדפיקות בדלת יחלשו עד שיעלמו מעצמן.
נוכחותה של דמות טיפולית מקלה ומאפשרת לצאת למסע הזה שלובי ידיים.
Comments